"כי האדם עץ השדה"

מירי קרימולובסקי - אוצרת ומבקרת אמנות, 2007

​
 

כשמביטים בפסל הברונזה הנשי שיצרה שרה קנול, נדמה שאפשר להבין דרכו את כל מהות יצירתה. דמות מאורכת, דקת גו, בעלת בטן וחזה הנראים כמכילים ופורים מאד, ראש זעיר שפרטיו מסומנים כמתווי דרך ותו לא, ומשהו שהדמות נושאת על גבה ודומה לכנפיים.
זו המהות – הצורך להיות מחובר לכאן ועכשיו, למציאות, לאדמה ויחד עם זאת אולי לרחף, לברוח, להיות בין שמיים לארץ. מהות זאת של יצירתה, מתחברת חיבור ישיר לשירו של נתן זך שהפסוק "כי האדם עץ השדה", הלקוח מספר "דברים", מהווה הבסיס שלו.

עיקר הרעיון בשירו של זך, הוא היות האדם אורח בעולם הזה. ממש כמו העץ, הוא צומח אך גם נגדע, שואף למעלה, אך גם נשרף באש, מבקש מים אך לעיתים נשאר צמא. הוא קם מעפר, אך גם חוזר אליו, ובסופו של דבר אומר המשורר: "ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה, כמו עץ השדה". מהות זו התוהה בכלל על קיומו של האדם בעולמנו, היא הבסיס ליצירתה של קנול, אף שתמיד היא נאמרת במרומז בלבד.

מאז ומתמיד היו הדמויות שפיסלה שרה קנול, כצומחות מתוך גזע החבוי באדמה. דמויות גבעוליות משהו, אך נחושות ונטועות חזק בקרקע. כאילו מחוברות לעד למקום בו הן עומדות.
בסדרת הדמויות העכשוויות שלה, נדמה שהחיבור בין האדם לעץ, חזק מתמיד והם חוברים לאחד. בכל דמות ודמות, קשה לאמוד היכן נגמר הגזע ואיפה מתחיל הגוף, היכן מתחיל הנוף ואיפה הפנים. דמויות אלה נעות בין המופשט לפיגורטיבי, כמעט בוראות אדם חדש.

יצירתה של קנול ללא ספק נעה בין קצוות – בין המופשט לפיגורטיבי, בין הרך לקשה, בין הקו לכתם, בין הארצי לשמימי, בין הקונקרטי להזוי. פסלי הדמויות שלה, העשויים ברונזה, נדמים כעשויים חומר רך, כמעט פלסטלינה, עקבות אצבעותיה העובדות בחומר ניכרות לכל רואה ועם זאת עומדים הפסלים זקופים מאד, כמעט כעמודי זיכרון.

קנול מצליחה ליצור זרימה בין הקו הנחוש, ה"עצי- גופי" וקו האף המשמש לו כהד, אל מול הצורה העגולה, הרכה, המכילה את הפירות העציים והמחשבתיים. הפטינה (צבעה של הברונזה) אף היא אינה בצבע ברונזה מקובל, (חום, ירוק וכד') אלא גם היא, נעה בין גוונים שונים, מהווה נדבך נוסף לדיפוזיה הזורמת בין האנושי ל"עצי". דמויות העץ של קנול, לעולם נטולות ענפי ידיים ועיקר הבעתם בא להם מהצורות הגיאומטריות של הגוש בהן הן נטועות.

בסדרת הציורים שהיא יוצרת, שוב נולדות מהצורות המופשטות - עיגולים, אליפסות וצורות אמורפיות אחרות, הדמויות העציות- אנושיות. כמו בפיסול, נדמה שהדברים נובעים מתוך היצירה ולא מתוך תכנון מדוקדק. חלק גדול מהציורים, מזכיר השפעות של רפי לביא ויאיר גרבוז – כתמי צבע הנמרחים בשכבות ועליהם בקו דק, רישום מעודן, מתווה ותו לא. שכבות, שכבות של צבע, כתמים וחריטות, המכסות ומסתירות כאחד. דמויות העצים שלה מקבלות בציור דימוי אוורירי מאד, כאן הן חופשיות ונדמות כמרחפות בחלל, אך יחד עם זה נטועות בו.
לעיתים הן תלויות על חוט השערה, כמעט כמו בלון על חוט, פעמים אחרות מותוות כתווים ב"חמשה", אחת אחר השניה, יוצרות קצב מיוחד, המשול אולי לקצב החיים. באחד הציורים, זוג הנראה כשני פרחים אדומים, חזקים, הצומחים בשממה, כמעט כשיח בין זוג אוהבים.

קנול, ציירת, פסלת ומעצבת, יוצרת הקשרים מיוחדים בין הדו ממד לתלת ממד. כך היא יוצרת מן הפסלים שלה צילומים בהם היא "משחקת" בין הנגטיב לפוזטיב, בין הדימוי לצל שלו, בין כהה לבהיר, בין תנועה לקיפאון בזמן. בסדרת הפסלים ה"נגזרים" שלה, פסלי ברזל הנחתכים בקרן לייזר ומזכירים מגזרות נייר, או אפילו תיאטרון צלליות, היא שוב יוצרת דיאלוג בין היש לאין, בין הריק למלא.

במבט כולל, נדמה שהתערוכה הנוכחית של קנול, מוציאה את הצופה למסע, מסע אל תוך ה"עציות" שבו, מסע אל תוך עצמו.

​

חזרה לעיתונות  >>